אוממי, הטעם החמישי (ומתכון אוממי במיוחד)

כשאני גדלתי לא היה אוממי (בעצם, היה. אני פשוט לא הכרתי אותו).

היה חמוץ, מתוק, מלוח ומר.

רק כשהגעתי ללימודי הטבחות השף שי הסביר לי על האוממי, ונגנבתי. גילוי של טעם חדש. קוראים לו, ביפנית, "טעים".

טעם זה חוש די מוזר, לדעתי. מה שרובנו מסווגים כטעם הוא בעצם שילוב של חושי הטעם והריח, וקשה מאוד להבחין בינהם. אם רוצים לעשות ניסוי קטן כדי להבדיל את ההבדל- שימו חתיכת פרי על הלשון ותסגרו את האף. כדי שמולקולות הריח יגיעו לרצפטורים באף, חייב להיות מעבר של אוויר. בלי אוויר שזז, תרגישו רק את הטעם- מתוק. קצת כמו מים עם סוכר. משעמם.

באופן כללי, תהליך החישה דומה מבחינת המבנה שלו בכל החושים: גירוי, קליטה, הולכה ועיבוד. הגירוי יכול להיות ממקורות מגוונים כמו גלי קור, לחץ מכני, טמפרטורה, חומרים כימים ועוד. הקליטה היא מערכת אירועים שמשנה את האנרגיה שמתקבלת בגירוי לכזאת שהגוף מכיר- חשמלית-כימית.

עבור חוש הטעם הרצפטורים הם תאים המכונים תאי הטעם. אלו מצויים במבנים שמכילים 50-100 תאי טעם, ונקראים "פקעיות טעם" (Taste buds). פקעיות הטעם מצויות בכל חלל הפה- בחיך, בגרון, בלוע ואפילו בשליש העליון של הוושט. בלשון הן מאורגנות במבנים שנקראים פפילות.

ההערכה הרווחת היא שלאדם יש בין 7000 ל-10000 פקעיות טעם. על אף הדעה הרווחת כי הטעמים השונים מורגשים באזורים שונים של הלשון, אפשר לחוש את כל הטעמים בכל האזורים על הלשון בהם אברוני חישה. ישנם אזורים שיותר רגישים לטעמים מסויימים, לכן נחוש את הטעם יותר באזורים אלו, אבל בעיקרון ניתן לחוש את הטעמים בכל מקום.
כדי שנטעם טעם אוממי, רצפטורים מסוג מסויים שמצויים בכל חלל הפה צריכים לקבל גירוי כימי, כאשר הגירוי הכימי הזה מגיע מחומצה גלוטמית.

אם השם של החומצה הגלוטמית נשמע לכם מוכר, זה כי היא המרכיב הטעים-טעים במונוסודיום גלוטמט (מלח נתרן של חומצה גלוטמית). אני יודעת, מונוסודיום גלוטמט זה מפחיד. שנים סיפרו לכם שהוא שורש כל רע. אבל למעשה הוא די תמים- יון נתרן, עם יון חומצה גלוטמית, שהיא חומצה אמינית ככל החומצות האמיניות. עוד על חומצות אמיניות, שמהוות את אבן היסוד ממנה מורכבים החלבונים, אפשר לקרוא כאן. 
בין מרכיבי המזון שמכילים כמויות גבוהות של חומצה גלוטמית אפשר למנות את הפרמז'ן, העגבניה, דגים, בשר ועוף. תהיתם פעם למה מרק עוף זה כל כך טעים? יש פירוק של חלבונים, ויש גלוטמט במרק! אום נום נום.

אם מעניין אותכם לדעת עוד על אוממי, אני ממליצה בחום לקרוא בקישור הנ"ל. הכותבת עושה עבודה מצויינת ומסבירה באופן תמציתי וברור את הנושא.

ועכשיו- למתכון מלא אוממי, פשוט פשוט פשוט, שאני אוהבת במיוחד.

רוטב רוזה פשוט וטעים

חומרים:
פחית גדולה עגבניות מרוסקות מאיכות טובה (אם קשה למצוא באיכות טובה אני ממליצה להשתמש בעגבניות שלמות מקולפות שחתכתם לקוביות, עם המיץ)
פלפל צ'ילי חריף (בתמונה יבש, אפשר בהחלט להשתמש בטרי, הכמות לפי דרגת החריפות האהובה עליכם)
מספר שיני שום
מעט שמן זית
צרור נאה של בזיליקום טרי
מיכל שמנת
פרמז'ן לאקסטרה אוממי- אופציונלי אבל מאוד מומלץ

השמנת נמצאת פה. מתחבאת מאחורה. תאמינו לי.

הכנה:
קולפים את השום ופורסים לפרוסות דקות.
אם משתמשים בפלפל צ'ילי טרי, פורסים לפרוסות דקות. אם ביבש- אפשר להשתמש שלם ואפשר לכתוש או להשתמש בצ'ילי יבש גרוס- הכל נתון להעדפה אישית.
במחבת מחממים את השמן, ומוסיפים את השום ואת פלפל הצ'ילי. מטגנים מעט (30 שניות זה אחלה, אנחנו לא רוצים שהשום יישרף ויהפוך למר. מר זה טעם לא טעים אם הוא לא בקמפרי אשכוליות).
מוסיפים את העגבניות המרוסקות, מחממים עד לפעפוע ומבשלים כ-20 דקות.
בנתיים קוצצים את עלי הבזיליקום, ואחרי 20 דקות מוסיפים אותם לרוטב.
מערבבים פנימה את השמנת, ומכבים את האש.
זהו, זה מוכן.
בשלב הזה כדאי לטעום ולהוסיף מלח ופלפל שחור לפי הטעם.

אבסטרקטי

בזמן שהרוטב מתבשל, מומלץ מאוד להכין פסטה, כי פחמימות זה דבר משמח. ואז לערבב בין הפסטה והרוטב. ואז לגרר מעל מלא פרמז'ן. כי זה אוממי. ואוממי זה טעים.

מי מפחד ממספרי E? (חלק שלישי ואחרון, בתוספת מתכון אנטיאוקסידנטי במיוחד)

היום בסדרה- על מעכבי חמצון (E300-E326) באופן כללי ותפקידם במזון באופן פרטני.

מכירים את הפרסומות האלה, בדר"כ למוצרים לשיער ולעור, שמזהירות מפני הרדיקלים החופשיים?

במונחים הכימים הבסיסיים ביותר, רדיקל חופשי הוא אטום, מולקולה או יון שיש להם אלקטרון בלתי מזווג. מכיוון שאין טוב האלקטרון לבדו, הוא מחפש לעצמו את האלקטרון שחסר לו. זה הופך אותה ללא יציב במיוחד (גם אני הייתי מרגישה לא יציבה בלי האלקטרון שלי), ונוטה ביתר שאת להגיב תגובות שונות ומשונות עם מה שבסביבתו.

תכל׳ס באמת נראה מלחיץ.

אז ככה: אני לא יודעת איך לספר לכם את זה, אבל למעשה הרדיקלים החופשיים אינם האויבים הגדולים ביותר שלכם. בגוף האדם הרדיקלים החופשיים נחוצים לתגובות רבות, ביניהן הנשימה התאית, אך עודף רדיקלים חופשיים עלול גם להזיק. מכיוון שמצד אחד הם נחוצים ומהצד השני עלולים להזיק, קיימים בגוף מנגנונים לאיזון הרדיקלים החופשיים. אחד מהמנגנונים שעוזר לפקח על כמות הרדיקלים הם האנטיאוקסידנטים (נוגדי/מעכבי החמצון) ועליהם ותפקידם במזון נרחיב את הדיבור.

כאשר מתרחש תהליך של חמצון במזון התוצאה היא לא נעימה. שמנים ושומנים יכולים לעבור חמצון, שיכול להוביל לביאוש, אובדן ערך תזונתי (פגיעה בויטמינים A, D, E), יצירת חומרים רעילים ושינוי צבע.

החמצון מושפע מגורמים רבים בינהם כמות החמצן, אור, נוכחות מתכות, טמפרטורה ועוד.

תהליך חמצון של חומצות השומן מורכב משלושה שלבים עיקריים:

1. איניציאציה – יצירת חומצת שומן רדיקלית ראשונה בתהליך עם אלקטרון בלתי מזווג.

2. פרופגציה – יצירת רדיקלים חופשיים אחרים בתגובת שרשרת עם חומצות שומן.

3. טרמינציה – מתקבלים חומרים שאינם רדיקלים, והתגובה מסתיימת.

עוד על תהליך חמצון שמנים ניתן לקרוא כאן כי באמת שוויקיפדיה מסבירה את זה יפה, ואני בכלל רציתי לדבר על מה עושים מעכבי החמצון באוכל שלנו.

אנטיאוקסידנטים הם חומרים שיכולים לעכב או להוריד את קצב החמצון.
למרות השם שלהם, הם לא מונעים חמצון בכלל. הם מתחמצנים בעצמם וככה מגנים על חומרים אחרים מההתחמצנות. סוג של לקפוץ על הרימון, בעצם (וברימון הפרי יש מלא אנטיאוקסידנטים!).
האנטיאוקסידנטים מתחלקים לשני סוגים: ראשוניים ושניוניים.
הראשוניים הם מולקולות של פנולים ופוליפנולים. מולקולות אלו מפריעות לתגובת השרשרת (שלב הפרופוגציה) על ידי תרומת מימן מקבוצה פנולית. ע"י תרומת המימן הזה מולקולת האנטיאוקסידנט הופכת בעצמה לרדיקל, אבל בגלל המבנה של המולקולה הרדיקל יציב יחסית עקב רזוננס  ולא נוטה לגנוב אלקטרונים מחבריו. אנטיאוקסידנט ראשוני מפורסם במיוחד הוא ויטמין E (ובשמו המדעי טוקופרול, ובמספרים E306-E309) שמצוי בשמנים, אגוזים וברקמות בע"ח.

משפחה גדולה של אנטיאוקסידנטים ראשוניים הינה הפלבנואידים- פולי פנולים, בעלי קבוצות OH ועל כן יכולים לתרום מימן בקלות. הם קיימים בפירות וירקות רבים, ונמצאים בכמות גדולה ביין אדום (רבים מסבירים את הפרדוקס הצרפתי בנוכחות הכמות הגדולה של האנטיאוקסידנטים ביין האדום).
בתעשייה קיימים גם חומרים נוספים שהינם מעכבי חמצון סינטטים, המורכבים מטבעת ארומטית (פנולית) וקבוצת OH שיכולה לתרום מימן.

לאנטיאוקסידנטים שנייוניים מנגנונים רבים ומגוונים. קצב החמצון שלהם איטי והם מקיימים אפקט סינרגיסטי עם האנטיאוקסידנטים הראשוניים.
בין האנטיאוקסידנטים השניוניים ניתן למצוא את הקלטורים, שמגיבים עם מתכות שמאיצות תהליכי חמצון, לוכדי חמצן, התורמים מימן ויכולים לשמש גם כאנטיאוקסידנט ראשוני וקרטנואידים, המגיבים עם חמצן סינגלטי (כזה עם אלקטרון בלתי מזווג).

למזון תעשייתי האנטיאוקסידנטים מוספים בעיקר כדי לשמור עליו מפני חמצון, אשר גורם לנזק בלתי הפיך מבחינת טעמו וריחו של המזון. עם זאת, בטבע קיימים שפע של מזונות המכילים אנטיאוקסידנטים באופן טבעי. מכיוון שמנגנוני נוגדי החמצון מגוונים ומורכבים, קיים מדד שמודד את הפעילות האנטיאוקסידנטית הכללית של החומר: מדד ORAC (ראשי תיבות של Oxygen radical absorbance capacity). חומר שלו ORAC של מעל 100 נחשב עשיר באנטיאוקסידנטים. 

הרכבתי סלט אנטיאוקסידנטי במיוחד!

סלט אנטיאוקסידנטים

חומרים:
ראש ברוקולי - מכיל כמות נאה של ויטמין C (אנטיאוקסידנט שניוני) וויטמין E (אנטיאוקסידנט ראשוני). כמו כן מכיל ויטמין K, שאינו אנטיאוקסידנט קלאסי אך נראה כי ביכולתו להגן על תאים מפני חמצון.
פלפל כתום- עשיר ויטמין C, ויטמין A וליקופן
בצל סגול- עשיר בפלבנואידים
סלק מבושל (שבעצמכם טרחתם או בוואקום)- עשיר בבטאציאנין, פנול המעניק צבע לסלק
לימון- מכיל חומצה ציטרית (המהווה קלטור) וויטמין C
פלפל ירוק חריף - טעים
אופציה לגיוון- גבינה קשה שאוהבים

שלבי ההכנה:
1. קולים את הפלפל בתנור או על הגז. את הפלפל הקלוי מקלפים וחותכים לרצועות. הדרך הקלה ביותר לקילוף היא לסגור אותו בכלי אטום (אני משתמשת בקערה בתוך שקית סגורה) עד שיתקרר, ואז לקלף אותו.
2. בזמן שהפלפל נקלה, חותכים את הברוקולי לפרחים קטנים, שאותם מבשלים במים רותחים כחמש דקות. בסיום הבישול לסנן מהמים, ואם רוצים לשמור על צבע ירוק חזק כדאי לזרוק לתוך קערת מי קרח. בגבעולי הברוקולי אפשר לעשות שימוש אחר או לזרוק לערמת הקומפוסט.
3. חותכים חצי בצל סגול לרצועות, סלק לחצאי פרוסות או פרוסות ופלפל חריף לטבעות.
4. מערבבים את כל הירקות וסוחטים מעל לימון בנדיבות.
5. אם רוצים להפוך את המנה הבריאה מאוד לקצת יותר מושחתת, מפזרים גבינה מגוררת בנדיבות.

לבריאות!

אוף טופיק:
נתקלתי במוצר ממש מגניב. אם אתם גיקים בנשמתכם כמוני, ובקטע של יקומים מקבילים, הנה אתר שמאפשר לכם לקנות אחד. מגניב.

מי מפחד ממספרי E? (חלק שני)

היום בסדרה "מי מפחד ממספרי E?" נצלול אל העולם של תוספי המזון השנואים והמושמצים ביותר- החומרים המשמרים.

שימור מזון היא פרקטיקה עתיקה כזמן עצמו, ובעל מטרה מאוד ברורה: שמירת המזון ודחייה של תהליך ההתקלקלות הטבעי שלו. בכל תרבות היה שימור מזון שהתבטא בצורה שונה בהתאם לתנאים- באקלימים קפואים הקפיאו בשר, באקלימים טרופיים ייבשו את המזון בשמש. ישנן שיטות רבות לשימור מזון כאשר בין המפורסמות והיומיומית- המלחת מזון, סיכור מזון, החמצה, ייבוש ועישון.

שיטת שימור עתיקת יומין. היום משמשת בעיקר כי זה טעים!
ועד שאכין לבד ותהיה לי תמונה, התמונה היא מכאן

אבל לא הגענו עד הלום כדי להכין מלפפונים חמוצים (סביר להניח שאקדיש לנושא פוסט נפרד בעתיד) אלא כדי לדון בכובד ראש בתוספי מזון!
בתעשיית המזון ישנו צורך קריטי לשמור על בטיחות הצרכן, וכן צורך להעניק למוצרים חיי מדף מוארכים. לשם כך באים לעזרת התעשייה חומרים משמרים, המתחלקים לכמה קבוצות חומרים, ואתמקד בשלוש קבוצות- בנזואטים, סורבטים וסולפיטים.

בנזואטים (E210-E219)
קבוצה זו מכילה מלחים של חומצה בנזואית, והחומצה הבנזואית בצורתה החופשית. סודיום בנזואט היה החומר המשמר הראשון שה-FDA נתנו לו את אישורם. היום קבוצת חומרים משמרים זאת נמצאת בשימוש במגוון רחב מאוד של מוצרים:מרגרינות, ירקות מוחמצים, קטשופ, רטבי סלט, משקאות קלים ועוד.  מלבד הוספה למזונות באופן מלאכותי לצורך שימורם, מלחים של חומצה בנזואית מצויים באופן טבעי בכמה פירות: שזיפים, תפוחים וחמוציות. הפעילות האנטימיקרוביאלית של בנזואטים היא בעיקר נגד שמרים ועובשים, וקשורה עמוקות ל-pH (רמת החומציות, או בעברית יפה ערך הגבה). ככל שה-pH נמוך יותר כך הפעילות גדולה יותר. ולמה זה בעצם?
הפעילות האנטימיקרוביאלית נמצאת בצורה המיוננת (מלשון יון) של החומצה. לחומצה (כל חומצה) יש יכולת לתרום יון מימן חיובי (אתם יכולים לכנות אותו גם פרוטון, הוא לא יעלב) לסביבתה, והרצון שלה לתרום אותו או לא תלוי גם בתכונות של החומצה הספציפית וגם ב-pH של הסביבה. בציור הסכמטי למטה HA מסמן חומצה עם הפרוטון עדיין מחובר אליה, ⁺H הוא הפרוטון שלנו ו- ^-A זאת החומצה כאשר הפרוטון עזב אותה לאנחות (כלומר, הצורה הלא מחוברת, שנקראת גם מיוננת).

ככה זה נראה כשזוגיות מתפרקת.
כואב, אבל לא בלתי הפיך.

יש חצים לשני הכיוונים, כי כמו שכבר אמרתי הכל תלוי ב-pH. ה-pH הוא המלך (בניגוד למה שנוטים לחשוב).
בגדול, ככל שה-pH נמוך יותר כך הנטייה היא לצד הימני של המשוואה, יש יותר מולקולות הנמצאות בצורתן הלא מחוברת, שהיא הצורה הפעילה כנגד מיקרואורגניזמים, ואפקט השימור אפקטיבי יותר. באופן כללי הפעילות של בנזואטים הינה בערכי pH נמוכים מ-4.5.
החומצה הבנזואית נכנסת לתוך תאי העובש/שמר/חיידקים, מורידה את ה-pH בתוך התא וגורמת לעיכוב של האנזים פוספופרוקטוקינאז, אשר מהווה חלק מתהליך הגליקוליזה. כאשר האנזים מעוכב כל תהליך הנשימה של התא מעוכב, וגדילתו של תא המיקרואורגניזם מתעכבת.

סורבטים (E200-E203)
קבוצה זו מכילה מלחים של חומצה סורבית וחומצה סורבית בצורתה החופשית. הקבוצה הזאת פעילה במיוחד כנגד פטריות וטווח רחב של בקטריות, והמינון האפקטיבי שלה יחסית נמוך כך שאין השפעה על הטעם והריח של המוצר הסופי. בהשוואה לבנזואטים,לסורבטים טעם מתון יותר וטווח ה-pH בו פועלים הסורבטים רחב יותר (pH קטן מ-6.5). משמעות הטווח הרחב היא שסורבטים יכולים לשמש כמשמרים במגוון רחב של מוצרים בינהם סירופים, מיצי פירות, יינות, ריבות, סלטים וחמוצים.

סולפיטים (E220-E228)
קבוצה זו מכילה מלחים אנאורגנים המכילים גופרית שמלבד פעילותם כחומר משמר מהווים גם נוגדי חמצון.
כיסוד, גופרית הייתה ידועה כבר בתקופה העתיקה- למשל כל הקטע המטורף בסדום ועמורה- "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מן השמיים". לא סתם נפלה גופרית מהשמיים. זה כי גופרית מהווה חומר מחטא מצויין. 
מתקופת יוון העתיקה ועד לזמנים מודרנים, נעשה שימוש באדים משריפת גופרית על מנת לטפל בכלים שהיו מיועדים לאחסון מזון ומשקאות. צורת הגופרית המתקבלת מהשריפה SO₂, היא גם הצורה הפעילה של החומר אשר מיקרואורגניזמים סופחים אליהם. היום המקור ל-SO₂ הינו ממלחים אנאורגנים, ולא משריפה. שימושים נוספים לסולפיטים מלבד שימור מזון הינם עיכוב חמצון, מניעת השחמה אנזימתית ולא אנזימתית, מלבין ועוד. 
השימוש הנפוץ ביותר בסולפיטים הינו בפירות וירקות ובמשקאות אלכוהולים ולא אלכוהולים. 

מכיל סולפיטים

על אף שסולפיטים נמצאים בשימוש מאז 1664, ובאופן כללי מוכרים כ-GRAS (ראשי תיבות של Generally recognized as safe) יש אחוז נמוך באוכלוסיה שמראה רגישות לסולפיטים ובקרב אסמטים הסיכוי לרגישות לסולפיטים עולה.

בפרק הבא: מעכבי חמצון ומלחמתם האינסופית ברדיקלים החופשיים!

מי מפחד ממספרי E? (חלק ראשון)

גילוי נאות: מתוקף עבודתי אני מכירה כמה מספרי E באופן אישי.

למספרי E יש מוניטין לא משהו.

הם טיפוסים מסתוריים במיוחד, שמסתתרים מאחורי שמות קוד לא ברורים, ולא משאירים טיפ. קצת כמו מר ורוד.
בעקבות גיסי היקר, שהזדעזע עמוקות מרשימת הרכיבים של רוטב כלשהו, אני שמחה להציג בפניכם את העולם של מספרי E.

מספרי E הם תוספי מזון- חומרים המוספים למזון עבור התכונות הפונקציונליות שלהם. בבקשה אל תבלבלו אותם עם תוספי תזונה (כל הויטמינים, מינרלים, אבקות חלבון וכו' שניתן לרכוש בבתי המרקחת)- הם עלולים להעלב.

תוספי מזון שמאושרים ע"י הרשות האירופאית לבטיחות מזון (EFSA) עוברים לצורך האישור תהליך שכולל הערכה של כל המחקרים הרלוונטים המצויים על התוסף ורעילותו האפשרית. במידה והחומר נמצא בטוח לשימוש ע"י פאנל ההערכה (הכנס כאן סבך בירוקרטי לצורך אישור) ניתן להשתמש בו במדינות האיחוד האירופאי. תוספי מזון מאושרים כאלו מקבלים על פי סוגם מספר ולו מתלווה האות E-

בתקינה הישראלית, בדומה לתקינה במקומות נוספים בעולם, ישנם הגבלות כל איך,כמה ובאיזה מוצר ניתן להשתמש בתוספי המזון השונים. אם תרצו לחפור לעומק על ההגבלות האלו, הקליקו כאן לאתר של משרד הבריאות בנושא.

מספרי ה-E מתחלקים לקבוצות, כאשר לכל קבוצה מטרה ברורה (פחות או יותר) משלה:

• 100-199: צבעים
• 200-299: חומרים משמרים
• 300-399: נוגדי חמצון ומווסתי חומציות
• 400-499: מסמיכים, מייצבים ומתחלבים
• 500-599: מווסתי חומציות וחומרים מונעי התגיישות
• 600-699: מחזקי טעם
• 900-999: שעוות, זיגוגים, ממתיקים, חומרים מקציפים, משפרי אפייה וגזים לאריזה
• 1000-1999: שונות

חלקם אכן כימיקלים מסונתזים שיעודם לשמר, לתת טעם או צבע למזון.

עם זאת, הרבה מאוד מהם הם חומרים שמצויים בטבע, ואפילו תורמים לבריאות.

במהלך הפוסטים הקרובים אסקור את הקבוצות השונות.

צבעים

המטרה של צבעי מאכל די ברורה- לצבוע את המזון ככה שיהיה יותר מושך, וגם יותר "טעים". החוויה של אכילה משותפת לכל החושים, וחוש הראייה מאוד משמעותי. בניסוי שנערך בצרפת ניתן לטועמי יין מקצועיים יין לבן צבע בצבע מאכל אדום נטול ריח. רבים מהם נתנו ליין מאפיינים של יין אדום.

צבעים!

צבעי המאכל מכסים את כל הספקטרום- צהוב, כתום, אדום, כחול, ירוק, שחור, חום, כסוף וזהוב (יסלחו לי צבעים מסויימים אם שכחתי אותם). אומנם חלקם כימקלים ששמם נקשר להיפראקטיביות (כן, טרטרזין, אני מדברת אליך) אבל חלקם סתם סובלים מיחסי ציבור גרועים בגלל חבריהם.

את הרשימה של צבעי המאכל פותח בגאון E100- כורכומין. אם השם שלו נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. כורכומין הוא החומר הפעיל בתבלין הפופולרי כורכום. אחד מהסופרמנים של עולם המזון- נוגד חמצון, נוגד דלקות, מעכב התפתחות תאים סרטניים וגם נותן למזון צבע צהוב מגניב. 

המקור של E100

הבא בתור הוא E101- ריבופלאבין. צבע צהוב-כתום, וידוע גם בשמו השני ויטמין B2. 

עוד כמה חבר'ה נחמדים (או לכל הפחות בלתי מזיקים) ברשימה- כלורופיל (חלק מתאי הצמח והאצות המאפשר פוטוסינתזה, החלק שגורם לתאים להיות ירוקים, E140), קרוטן (אלפא, בטא או גמא, E160a), ליקופן (נוגד חמצון חזק במיוחד, מצוי בשפע בעגבניות ומקבל את שם הקוד E160b) ובטאנין (פיגמנט הסלק, E162).

ובכדי לסכם את החלק על צבעי מאכל, מצורפת תמונה של השימוש החביב עליי:

הכחולים הכי טעימים.

בלוג דיי 2012

מזל שאני קוראת אדוקה של פתיתים, אחרת הייתי מפספסת לגמרי.

זה הולך להיות הפוסט הכי מהיר שכתבתי אי פעם.

בישול בזול:

לבישול בזול נחשפתי לראשונה כשהפוסט הזה שלה פורסם ב-Xnet. הפוסט הראשון שלי עוד היה בעבודה וגיליתי שלמישהי כבר היה את הרעיון של לכתוב על המדע שמאחורי האוכל. למזלי, האינטרנט גדול מספיק בשביל כולם, ובישול בזול מתמקדת יותר בבישול, ובכן, בזול. כמה ימים אחרי זה יצא שפגשתי אותה, בנסיבות אחרות לגמרי, והתרגשתי מאוד לגלות שאנחנו מכירות. כתיבה קולחת ומצחיקה, מיכלאנג'לו מעורר השראה ומתכונים בזול- מה עוד מישהו יכול לבקש? By far הבלוג שאני הכי מצפה לכל פוסט חדש שלו.

Ideas in Food:

אלכס ואקי מפרסמים כל יום פוסט קצרצר על אוכל. יש להם ספר באותו השם, והם כל הזמן עובדים על דברים חדשים. מחוברים לבישול מולקולרי, ונותנים רעיונות מלאי השראה.

מדע בצלחת:

בלוג המדע שמאחורי האוכל של ד"ר נעמי זיו. לכל מי שהגיע לבלוג שלי כי הוא מתעניין במה קורה מאחורי הקלעים, הבלוג הזה מומלץ ביותר.

Taste of Runway:

תסלחו לי על השטחיות, כן? זה פשוט אחד הבלוגים הכי יפים שיצא לי לראות. התאמה בין אאוטפיטים מתצוגות אופנה למאכלים. כל כך יפה.

SheSimmers:

לאוהבי האוכל התאי. מודה אני ומתוודה, מעולם לא הכנתי כלום מהבלוג הזה (מרכיבים שקצת קשה למצוא בשילוב עצלנות אינהרטית), אבל אני יכולה שעות לקרוא ולהזיל ריר.